רש"י על מעילה ב׳ א:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על מעילה ב׳ ע״א:ה׳ רש"י על מעילה ב׳ ע״א:ח׳ »

1 מעילה פתח ↗

אָמַר עוּלָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָדָשִׁים שֶׁמֵּתוּ, יָצְאוּ מִידֵי מְעִילָה דְּבַר תּוֹרָה.

2 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ואמנם עדיין יש מקום עיון בזה מצד אחר ע"פ מאי דאמרינן בפ"ב דחולין ל' ע"א מתיב רב אידי בר אבין ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב. וכו'. אי אמרת בשלמא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף איפסל לי' מתחילת שחיטה. אלא אי אמרת אינה לשחיטה אלא בסוף כיון דשחט בי' פורתא אידחי לי' מפסח אידך כי קשחיט שלמים קשחיט. א"ל אביי נהי דאידחי מפסח. מדמי פסח מי אידחי. וכ"ת בעי העמדה והערכה וכו'. ופירש"י וז"ל מדמי פסח. ראוי הוא לימכר קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין. שאין לך מום קבוע גדול מזה ודמיו לפסח וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דתחילת שחיטה שאינה ראויה חשיבא מום קבוע. וכ"ש כולה שחיטה. וכן מבואר בתוס' בב"ק פרק מרובה ע"ו ע"א בד"ה שחיטה שאינה ראויה וכו' דאין לך מום יותר גדול משחיטה. ואף דלענין לצאת לחולין ע"י פדיון העלו שם דדוקא מום דמחיים חשיב מום לפדות על ידו. אבל לא מום דלאחר מיתה עיי"ש. היינו דוקא לענין פדיון. דהשתא בשעת פדיון כבר מתה. אבל תחילת שחיטה. מעיקרא כשבא לשוחטה. ודאי לכאורה חשיבא מום גמור לענין שיהא השוחט כמטיל מום בקדשים. דהרי אין לך מום גדול מזה. ואפי' לענין פדיון תחילת שחיטה מיהת חשיבא מום קבוע כמבואר בסוגיא דגמרא שם בהדיא וע"כ היינו משום דחשיב מום דמחיים. ואפי' לענין פדיון אחר גמר שחיטה. דעת רש"י דלא כסברת התוס'. דהתוס' שם הביאו ראי' לסברתם מדתניא סוף תמורה מתו תמימים יקברו בע"מ יפדו דלא בעו העמדה והערכה. ואפי' הכי תמימים יקברו עכ"ל עיי"ש. ואמנם בפירש"י שם ל"ב ע"א כתב על זה וז"ל מתו תמימים יקברו אפי' הנך דליתנהו בכלל העמדה והערכה היכא דמתו תמימים עבוד רבנן מעלה דיקברו הואיל והוו חזו להקרבה עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דבאמת המיתה גופא חשיבא מעיקר דינא מום קבוע להפדות על ידה. והא דקתני יקברו אינו אלא מעלה מדבריהם בעלמא. ובתוס' שם בד"ה תמימים וכו' מבואר דלא ס"ל הכי. ולטעמייהו אזלי עיי"ש. אבל לא כן דעת רש"י ז"ל. וכן מבואר בפירש"י ריש מעילה בד"ה כמאן דחנקינון עיי"ש. ועכ"פ אפי' לדעת התוס' ודאי הו"ל כמטיל מום בקדשים מיהת לענין לעבור עליו בלאו דכל מום לא יהי' בו. שהוא אזהרה למטיל מום בקדשים. וכדתניא בספרא פ' אמור פ"ז ובפ"ה דמנחות נ"ו ע"ב ובפ"ה דבכורות ל"ג ע"ב ובפ"ג דביצה כ"ז ע"ב עיי"ש. וכן ראיתי לקצת אחרונים שכתבו דשחוטי חוץ עובר עליהן גם משום לאו דכל מום לא יהי' בו. דהו"ל בשחיטתו מטיל מום בקדשים. ובכל הנך גווני דקתני דפטור משום שחוטי חוץ. אינו אלא מצד חיוב כרת ואזהרת לאו דשחוטי חוץ הוא דפטור. אבל מ"מ חייב משום לאו דכל מום לא יהי' אם הותרו בו משום לאו זה:

2 גליון הש"ס על תמורה פתח ↗

תוס' ד"ה תמימים וכו' בלא מום. ע' בב"ק דף עו ע"א תוס' ד"ה שחיטה. ועיין ברש"י ריש מעילה ד"ה כמאן דחנקינהו:

7 גמ' ס"ד אמינא הואיל ואמר עולא - לקמן בפרק ולד חטאת מעילה דף יב. קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מדרבנן אית בהו מעילה כדאיתא לקמן:

8 כמאן דחנקינון דמו - וליהוו כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמ"ל דלא:

« רש"י על מעילה ב׳ ע״א:ה׳ רש"י על מעילה ב׳ ע״א:ח׳ »